החלטה בתיק בש"א 1045/12

           לפני בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופטת ד' פלפל) בת"א 2085/07 מיום 9.11.2011, במסגרתו קיבל בית המשפט המחוזי באופן חלקי את תביעת המשיב וחייב את המבקשת לשלם למשיב פיצויים בסך 1,840,000 ש"ח בתוספת הפרשי ריבית והצמדה. כמו כן, המבקשת חויבה בתשלום שכר טרחת עורך דין בסך 125,000 ש"ח ובהחזר הוצאות המשיב על פי שומת רשם בית המשפט.

תמצית הרקע העובדתי

1.              המבקשת, דלק נדל"ן בע"מ (להלן: המבקשת), יזמה והקימה מרכז קניות בשם "Time Out -בית לחם הגלילית" בסמוך לישוב בית לחם הגלילית. המשיב, מר צבי וינמן (להלן: המשיב), התעניין בפתיחת מסעדה במרכז הקניות ולצורך כך ביקר במרכז הקניות ובסביבתו ועיין בחוברת השיווק של מרכז הקניות. בין המשיב לבין נציגי המבקשת התקיימו במהלך החודשים יוני-יולי 2004 מספר פגישות, אשר הובילו לכריתת חוזה שכירות בחודש אוגוסט 2004. בהתאם לחוזה, שכר המשיב (יחד עם גורם נוסף, שאינו צד להליך) מן המבקשת חנות במרכז הקניות ששטחה 90 מ"ר ומחסן ששטחו 30 מ"ר, כדי להקים ולהפעיל בהם מסעדת פנקייק. תקופת השכירות נקבעה בחוזה לחמש שנים, בתוספת שלוש תקופות אופציה בנות חמש שנים כל אחת. המסעדה נפתחה בחודש דצמבר 2004.

                    בחלוף שלושה חודשים ממועד פתיחת המסעדה, בחודש מרץ 2005, גילה המשיב שהכניסה למגרש הסמוך למרכז הקניות, ששימש כמגרש חניה עבור לקוחות מרכז הקניות, נחסמה באבנים על ידי חברת התחזוקה מטעם המבקשת וכי ניטעו בשטח המגרש עצי זית שמנעו באופן מוחלט חניית אוטובוסים במגרש. המשיב פינה את האבנים בעצמו מפתח המגרש, אך חברת התחזוקה שבה וחסמה את הכניסה למגרש באבנים ובהמשך באמצעות מחסומי פלסטיק. מחסומים אלו הוזזו מספר פעמים נוספות על ידי המשיב ועל ידי בעלי עסקים נוספים במרכז הקניות. בחודש אוקטובר 2005 התקינה חברת התחזוקה גדר קבועה בפתח המגרש. גדר זו נעקרה בשלב מסוים והותקנה שוב בחודש דצמבר 2005. המשיב פנה מספר פעמים למערערת בדרישה להסדיר את סוגית החניה במרכז הקניות, כאשר לטענתו עסקי המסעדה פחתו במידה ניכרת עקב היעדר חניה מסודרת למרכז הקניות. הצדדים לא הגיעו להסכמות, ובסופו של דבר המשיב סגר את המסעדה בסוף חודש דצמבר 2005 והשיב את המושכר למערערת בתחילת חודש ינואר 2006.

תמצית טענות הצדדים בבית המשפט המחוזי

2.              המשיב הגיש תביעה כספית לבית המשפט המחוזי בסך 7,235,985 ש"ח. במסגרת התביעה טען המשיב שהמבקשת הפרה באופן יסודי את החוזה, בכך שהשכירה לו נכס שלא התאים למה שהוסכם ביניהם בחוזה כאמור בסעיף 6 לחוק השכירות והשאילה, תשל"א-1971 (להלן: חוק השכירות והשאילה). בנוסף, תבע המשיב פיצויים מהמבקשת בגין הטעייה והצגת מצגי שווא עובר לחתימת החוזה כאמור בסעיף 15 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 (להלן: חוק החוזים), ובגין חוסר תום לב בשלבי המשא ומתן ובקיום החוזה. לטענת המשיב, אילו היה יודע מראש שלא יהיו במרכז הקניות מקומות חניה, ואלמלא הוטעה להאמין שלא תהיה בעיית חניה במרכז הקניות, לא היה מתקשר בחוזה שכירות עם המערערת. לטענת המשיב, סוגית החניה הועלתה במהלך המשא ומתן פעמים רבות והמבקשת הציגה מצג מפורש בחוברת השיווק של מרכז הקניות, לפיו קיים מגרש חניה צמוד למרכז הקניות שיאפשר כמות מבקרים גדולה.

3.              המבקשת כפרה בכל טענות המשיב וטענה שמעולם לא התחייבה כלפי המשיב להקים שטח חניה בצמוד לשטח המרכז המסחרי. לטענת המערערת, בינה לבין המשיב נוהל משא ומתן מקיף שהסתיים בחוזה כתוב אשר נוסח בקפידה ואשר לא כלל התייחסות כלשהי להכשרת המגרש כשטח חניה, ואף נכללה בו תניה לפיה עם חתימתו בטל כל משא ומתן בכתב ובעל פה שנעשה בין הצדדים. עוד טענה המבקשת כי המשיב לא פנה אליה בשום שלב בכתב לאחר שהחל להפעיל את המסעדה בדרישה לקיים את התחייבותה הנטענת על ידו לספק מקומות חניה נוספים במגרש הצמוד למרכז הקניות. המבקשת טענה כי כישלונה של המסעדה נבע אך ורק מניהולו הכושל של המשיב וכי התביעה הינה ניסיון להטיל בדיעבד אחריות על המבקשת ולתלות את הכישלון בסוגיית החניה.

תמצית פסק דינו של בית המשפט המחוזי

4.              בית המשפט המחוזי קיבל באופן חלקי את תביעת המשיב. בית המשפט המחוזי קבע, לאחר שהתנהל הליך הוכחות ונחקרו המצהירים מטעם הצדדים, את הקביעות העובדתיות הבאות: בחוברת השיווק הוצג מצג מפורש לפיו קיים מגרש צמוד למרכז הקניות שישמש כחניה למבקרים במרכז הקניות; תוכנית החניה הוצגה בפני המשיב על ידי נציגי המערערת, כמענה להתעניינותו הספציפית בנושא זה; המגרש הצמוד למרכז הקניות לא היה חסום ושימש לחניית כלי רכב בתקופה בה נוהל המשא ומתן בין הצדדים; המבקשת לא גילתה למשיב כי המגרש הצמוד למרכז הקניות הינו בעל ייעוד חקלאי, ושהניסיון לשנות את ייעודו נמצא בטיפול שתוצאתו אינה ידועה ושכל שימוש שנעשה בו באותה עת לצורכי חניה הינו בלתי חוקי; כמו כן, המבקשת לא גילתה למשיב כי עבודות שבוצעו במגרש הסמוך למרכז הקניות לצורך הכשרתו כמגרש חניה הובילו להגשת כתב אישום פלילי כנגד מושב בית לחם הגלילית (שהינו אחד הבעלים במקרקעין עליהם הוקם מרכז הקניות). בית המשפט קבע בנוסף, על סמך התצהירים שהוגשו מטעם המשיב (עליהם נחקרו המצהירים בפני בית המשפט), כי המשיב הוכיח שפנה במספר הזדמנויות לנציגי המבקשת בנוגע לסוגית החניה. בית המשפט קבע כי עדותו של המשיב הייתה אמינה ועמדה בכל קנה מידה של היגיון עסקי סביר. לעומת זאת, בית המשפט קבע כי גרסת המצהירה היחידה מטעם המבקשת התאפיינה בחוסר עקביות.

                   בית המשפט קבע כי המבקשת הציגה מצג שווא בפני המשיב וכי התנהלותה עולה כדי הטעייה על פי סעיף 15 לחוק החוזים והיא מהווה גם התנהלות חסרת תום לב הן בשלב המשא ומתן והן בשלב קיום החוזה על פי סעיפים 12 ו-39 לחוק החוזים. מנגד, בית המשפט קבע כי לא מדובר בהפרת החוזה בגין אי התאמה במובן סעיף 6 לחוק השכירות והשאילה, מאחר שלא מדובר במקרה בו נמנעה גישה כלשהי למסעדת התובע אלא אך ורק בפער בין מספר מקומות החניה שהוצג למשיב לבין מספר מקומות החניה בפועל.

                   בבואו לפסוק פיצויים למשיב קבע בית המשפט כי יש לקחת כמודד את תקופת השכירות המקורית (חמש שנים) ולא את תקופות האופציה. בית המשפט ציין כי הוגשה חוות דעת מומחה מטעם כל אחד מהצדדים בנוגע להפסד הרווח שנגרם למשיב וכי יש לחשב את הפיצוי המגיע למשיב בגין הפסד רווח על דרך האומדנא כשקלול בין חוות דעת המומחים. לפיכך, נקבע פיצוי בסך 1,540,000 ש"ח בגין ראש נזק זה, בתוספת הפרשי ריבית והצמדה. בנוסף, פסק בית המשפט פיצוי בסך 300,000 ש"ח בגין עוגמת נפש. בנוסף חייב בית המשפט את המבקשת בתשלום שכר טרחת עורך דין בסך 125,000 ש"ח ובהחזר הוצאות על פי שומת רשם בית המשפט.

5.              המבקשת הגישה ערעור לבית משפט זה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי (ע"א 28/12). בד בבד, הגישה המבקשת בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין לבית המשפט המחוזי, בהתאם לסעיף 467 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן: התקנות). בית המשפט המחוזי, בהחלטה מיום 30.1.2012, דחה את הבקשה. בנוגע לסיכויי הערעור ציין בית המשפט כי מדובר בפסק דין שרובו ככולו התרשמות מעדים וכי לא השתכנע שנפלה שגגה בפסק הדין. בנוגע למאזן הנוחות ולסיכויי השבת המצב לקדמותו ציין בית המשפט כי מדובר לכאורה בשני צדדים שמצבם הכלכלי אינו שפיר, ובמקרה מעין זה "מוטלת על המבקש [המערערת] לפחות הוכחה של 51% שמצבו טוב יותר ממצב המשיב" והדבר לא נעשה. לפיכך, נדחתה בקשת עיכוב הביצוע.

נימוקי הבקשה

6.              המבקשת טוענת שבנסיבות העניין יש הצדקה לעיכוב ביצוע פסק הדין, מאחר וביצועו יקשה מאד להשיב את המצב לקדמותו ככל שיתקבל הערעור. לטענת המערערת, המשיב הצהיר מספר פעמים במסגרת ההליכים המשפטיים בעניין המסעדה כי הוא חסר כל וכי סגירת המסעדה הובילה להתמוטטותו הכלכלית. המבקשת מבססת טענתה על שלושה נדבכים: ראשית, במסגרת בקשת פטור מאגרה שהגיש המשיב במסגרת ההליך שהתנהל בבית המשפט המחוזי טען המשיב כי מצבו הכלכלי קשה ואינו מאפשר לו ליטול הלוואה מבנקים שונים לצורך תשלום האגרה וכי הוא נתמך על בסיס שבועי על ידי עמותה שמסייעת לנזקקים. המבקשת מציינת שבקשה זו התקבלה על ידי בית המשפט המחוזי ולמשיב ניתן פטור מתשלום האגרה בסך 180,900 ש"ח. שנית, מצביעה המבקשת על אמירות של המשיב במסגרת חקירתו הנגדית על כך שהתנהלות המבקשת הביאה אותו עד פשיטת רגל ושהוא הגיע עד פת לחם והפך לנזקק ונתמך. לבסוף טוענת המבקשת כי במסגרת ערעור שהגיש המשיב לבית משפט זה על פסק הדין, הגיש המשיב בקשה לפטור מאגרה בה הצהיר כי אינו יכול לשלם את האגרה בסך כ-3,000 ש"ח, ובקשה להורות כי במקום הפקדת עירבון שנדרש להפקיד במסגרת ערעורו תהא המבקשת רשאית לעכב ברשותה סך של 30,000 ש"ח לכיסוי הוצאותיה עד להכרעת בית המשפט בערעור. המבקשת טוענת כי הצהרות המשיב מוכיחות כי ככל שיבוצע פסק הדין ויועברו הכספים לידי המשיב, יהיה קשה מאד עד בלתי אפשרי להשיב את המצב לקדמותו אם יתקבל הערעור. לאור האמור לעיל טוענת המבקשת שמאזן הנוחות נוטה בבירור לטובתה כאשר אין חשש שהיא לא תמלא את חלקה אולם קיים חשש כבד שהמשיב לא יוכל להשיב את הכספים ככל שיתקבל הערעור בסופו של יום.

                   בנוסף, טוענת המבקשת כי סיכויי הערעור הינם טובים וכי בפסק דינו של בית המשפט המחוזי נפלו מספר טעויות מהותיות. לטענת המערערת, בית המשפט המחוזי שגה כשהעניק משקל מכריע לטענות המשיב בעניין החניה, למרות שהנושא כלל לא נכלל בחוזה השכירות הכתוב בין הצדדים שהינו תוצר של משא ומתן ארוך ומקיף. לטענת המערערת, החוזה הכתוב אינו מזכיר ולו ברמז את עניין החניה ולכן מדובר ב"הסדר שלילי" ואין להכניס לתוך החוזה, בדרך של פרשנות בדיעבד, מה שלא כתוב בו מראש. המבקשת טוענת כי בית המשפט שגה כשקבע שהתנהגותה עולה כדי הטעייה וחוסר תום לב, כאשר לכל אורך המשא ומתן הציגה המבקשת את הדברים לאשורם ולא הציגה שום מצג שווא. לטענתה, המשיב רכש את הנכס בידיעה שישנו סיכוי שתיבנה חניה, תוך שהוא נוטל במודע סיכון שסוגיית החניה לא תתממש, ולפיכך מדובר בטעות בכדאיות העסקה בלבד. עוד טוענת המערערת, שגה בית המשפט כשפסק למשיב פיצויי קיום, כאשר מדובר בניסיון של המשיב לגלגל הפסדים שנגרמו לו כתוצאה מניהול כושל של העסק על כתפי המערערת. בנוסף טוענת המבקשת כי המשיב לא הוכיח שמתקיים קשר סיבתי בין ההפרה לבין הנזק, כאשר לטענתה עסקים אחרים במרכז הקניות לא קרסו.

                        לחילופין, מבקשת המבקשת לעכב את ביצוע פסק הדין ולהתנות את עיכוב הביצוע בהפקדת 50% מהסכומים שנפסקו בפסק הדין לטובת המשיב בקופת בית המשפט.

תגובת המשיב

7.              המשיב מתנגד לבקשה וטוען כי אין הצדקה לחרוג בנסיבות העניין מהכלל הבסיסי הקובע שהגשת ערעור אינה מעכבת ביצועו של פסק הדין. לטענת המשיב, סיכויי הערעור נמוכים מאד מכיוון שמדובר בפסק דין שקובע שורה של ממצאים עובדתיים על בסיס התרשמות בלתי אמצעית מהעדויות שהובאו בפניו, ובכגון דא ערכאת ערעור לא נוטה להתערב. המשיב מציין כי בית המשפט קבע שעדותה של העדה היחידה מטעם המבקשת אופיינה בחוסר עקביות וכי מחדלה של המבקשת שלא להעיד עדים נוספים עומד לה לרועץ, ומנגד קבע בית המשפט שעדותו של המשיב היתה אמינה בכל קנה מידה של הגיון עסקי סביר. עוד טוען המשיב כי טענותיה המשפטיות של המבקשת בדבר "ההסדר השלילי" שיוצר החוזה הכתוב ביחס למצגים טרום חוזיים שנאמרו בעל פה במסגרת המשא ומתן אינן מתיישבות עם העובדות שנקבעו על ידי בית המשפט המחוזי ואינן מתיישבות גם עם ההלכות המשפטיות שעוסקות במצגים במסגרת משא ומתן טרם כריתת חוזה. גם בנוגע לטענות המבקשת בדבר גובה הפיצויים שנפסקו, טוען המשיב כי פסיקת פיצויי קיום בנסיבות העניין עולה בקנה אחד עם ההלכה הפסוקה וכי הסיכוי שהפיצויים יופחתו במסגרת הערעור נמוך.

                   בנוסף, טוען המשיב כי קיים חשש שעיכוב ביצוע פסק הדין יסכל את גבייתו בסופו של יום, מאחר שהמבקשת מצויה על סף חדלות פירעון. המשיב מבסס טענתו על דו"ח רבעוני שהגישה המבקשת לרשות לניירות ערך, בו דיווחה על הפסד מצטבר לשנת 2011 בסך למעלה ממיליארד ש"ח ובו דיווחה כי דירקטוריון המבקשת הביע ספק באשר ליכולתה לעמוד בהתחייבויותיה לטווח הארוך, כי קיים צורך לגבש מתווה להסדרת חובותיה וכי קיים ספק משמעותי בדבר המשך קיומה של המבקשת כ"עסק חי". כמו כן, צירף המשיב לתגובתו מספר פרסומים שהופיעו בתקשורת בדבר מצבה הקשה של המבקשת ובדבר כוונתה לבצע קיצוץ משמעותי ("תספורת") בסכום החזר החובות למחזיקי אגרות החוב שלה. המשיב טוען כי המבקשת בחרה להשמיט עובדות אלה למרות שאין ספק שהן רלוונטיות להחלטת בית המשפט במסגרת בקשת עיכוב ביצוע. לטענת המשיב, במאזן הנוחות בין האינטרסים המתנגשים - מחד, חששה של המבקשת כי לא ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו אם יתקבל הערעור; ומנגד, חששו של המשיב כי לא ניתן יהיה לגבות את סכום פסק הדין אם יעוכב ביצועו של פסק הדין ובסופו של יום הערעור יידחה - יש להעדיף את האינטרס של המשיב, שתביעתו התקבלה והוא זכאי לממש את זכייתו בדין.